ביחס למושג נתינה, רובנו מעדיפים לחשוב על עצמנו כעל אנשים שנותנים ומעניקים. החברה הישראלית נחשבת לחמה, אכפתית ומתעניינת באחר (-לפעמים מידיי). כל שכן ביחס לארה"ב בה נהוג "להתעסק בעניינך" אפילו לנוכח אדם המאוים ו/או מותקף ברחוב. סיטואציה כזו, בקונטקסט הישראלי, עדיין זרה לנו. הישראליות מתורגמת לא אחת להגשת עזרה, תמיכה והתעניינות בחזקת "ערבים זה לזה" במידה כזו או אחרת.
לא אחת בסדנאותיי אני שואלת את המשתתפים "מה מאפיין אותך? מה תרצה שנדע עלייך?" ובחלק ניכר מהמקרים התשובה היא שאחד מהמאפיינים המרכזיים הוא הרצון והסיפוק מתמיכה ונתינה לאחר. אין ספק, יפה ומעצים.
עדיין, כמעט לכל אחד מאיתנו קיימת אותה הדמות (או הדמויות), שבה אנו מתקשים לתמוך למרות הכוונות הטובות והרצון העז. למרות שכלפי אחרים אנו כן מצליחים לגלות חמימות, אמפטיה ורגישות, מול אותה דמות אנו חווים חסימה. נשאלת השאלה מדוע זה קורה? מה פשר החסימה? וכיצד ניתן להשתחרר מכך למרות ניסיונות/כישלונות העבר וקרוב לוודאי המשקעים הנלווים?!
למרבה הצער, לעתים מדובר דווקא באנשים הקרובים לנו ביותר, כגון: הורים, אח, אחות, מש' מורחבת. לעתים יהיה מדובר בחברים, מכרים ו/או קולגות במקום העבודה. ובמקרים מסוימים ייתכן ויהיה מדובר אף בבני הזוג שלנו.
הדרך להתרת הפלונטר עוברת דרך חקירה עצמית/ בירור בינינו לבין עצמנו. השאלה הראשונה שנשאל היא: במי הכי קשה לי לתמוך? כלפי מי קשה לי לגלות ולהביע חום, אמפטיה ורגישות?
לאחר שחשפנו את האדם או האנשים, נברר לגבי כל אחד מהם: מה הביקורת שלי ביחס לאותו אדם? תמיד בבסיס הקושי מסתתרת ביקורת כלשהיא שלעתים סמויה אך בהחלט קיימת. ניתן להשלים את המשפט: "קשה לי לתמוך ב... כי...". לדוגמא: "קשה לי לתמוך באימי כי היא תמיד מאוד שברירית ואומללה", או "קשה לי לתמוך באחי כי הוא תמיד ממוקד בעצמו ולא אכפת לו מאיש", או "קשה לי לתמוך באחותי כי היא חסרת אחריות ולא מחושבת" וכן הלאה.
בשלב זה אנו אמורים להבין, אם-כן, מה בדיוק מפריע לי באותו אדם. מה הסיפור שאני מספר לעצמי בנוגע לאותו אדם. מה הוא הגורם שמונע ממני לתמוך בו ושמוביל אותנו, קרוב לוודאי, לקצרים בתקשורת, אכזבות ומפח נפש.
השלב הסופי הוא להבין שהדרך לתמוך באותו אדם עוברת דרך השתחררות מאותה ביקורת. ברגע שנהיה מוכנים לשחרר את הביקורת, לשנות את הפרשנות שלנו לגבי מהותו של אותו אדם, התנהגותו ומניעיו נהיה מסוגלים לתמוך בו ולגלות כלפיו חום, אמפטיה ורגישות.
שהרי הביקורת מרעילה אותנו וגורמת לנו "להעניש" את אותו אדם בצורה לא מודעת. כשזה קורה לנו עם האנשים הקרובים לנו זה מיותר שבעתיים. נזכור שבדרך/ שביל החרטה איש מאיתנו אינו רוצה לפסוע. גלו בתוככם את אותו מקום שמסוגל להכיל את האחר, לאהוב, לתמוך ולהעניק חום אנושי ותנו לו לגדול ולצמוח. הוא קיים בכל אחד מאיתנו ומסוגל להאיר על כל אלה שנחפוץ בכך.
בהצלחה,
אסנת ברושי-חן, מאמנת להישגים 050-7806354
אסנת ברושי-חן (M.A) מאמנת להישגים. מנחת סדנאות, הרצאות ומפגשים אישיים בתחום האימון האישי והעסקי. בעלת טור אישי בנושאי אימון. מתמחה באימון למנהיגות, העצמה, פיתוח מיומנויות בינאישיות ופריצת גבולות אישיים. "שמעתי-שכחתי, ראיתי- שכחתי, עשיתי- ידעתי". 050-7806354
